הי לכולם אני שלי סבר יועצת אסטרטגית למיתוג אישי ועסקי, ושוב אנחנו כאן בפינה - שלי עושה חשבון.
והפעם על החזרה של העבר לעתיד.
אנחנו בעיצומה של מהפכה. שינוי עצום וכפוי על החיים שלנו. חלקנו עושים מהלימונים לימונדה, חלקנו נחנקים, אבל מקפידים להשתעל לגומץ.
אני בעיקר עסוקה במחשבות על העתיד והרבה שואלת את עצמי שאלות פולניות בסגנון מה יהיה?
יותר מהכל אני בן אדם פרקטי, ואני לא מאמינה בכדורי בדולח. אבל תחזיות עסקיות, כלכליות ועתידניות אולי יכולות לתת תשובה.
עדי יופה העתידנית הישראלית (היחידה אני חושבת) לא קוראת בקפה אבל יודעת לנתח מגמות ולחזות טרנדים.
התחזית שלה לשנת 2020 עוסקת בהחזרת הבעלות על המשאבים. או במילים אחרות, ״אם אין אני לי מי לי״.
אם הקשבתם לפרק הקודם, כבר אז סיפרתי לכם שנשים לרוב לא הופכות ליזמיות מבחירה. וכנראה שבקרוב לרובנו לא ישארו הרבה ברירות תעסוקתיות ונצטרך למצוא בעצמנו את הדרך להתפרנס. שלא לומר לאכול.
אנחנו נצטרך לקחת אחריות על החיים שלנו מחדש.
כולם כל הזמן מדברים על הטרנספורמציה הדיגטלית ועל זה שהקורונה היא המאיץ הדיגיטלי שכולנו חיכינו לו, ואני די בטוחה שאין בית בישראל שלא יודע מה זה זום. אבל העומס הטכנולוגי בקרוב מאוד יעיק על כולנו. הכיוון הוא בכלל דיאטה. לא בגלל שאנחנו לא מפסיקים לאכול בבידוד. אני מדברת על דיאטה טכנולוגית. לא של קלוריות.
אם תרשו לי להיות לרגע נביאה בעירי, אני צופה שיחזרו לחיים שלנו מלאכות היד, וזה לא רק בגלל שהתגעגענו למגע האנושי ולהרגשה של הבית של סבתא אחרי שלא יכולנו להתקרב אליה כמה שבועות, אלא ובעיקר בגלל שמגמת האקו-אקטיביזם והשאיפה לשמור על כדור הארץ, הזמן הפנוי שהתווסף לנו והרצון לשמור על הייחודיות שלנו, הם אלו שיחזירו את מלאכות היד לבגדים ולחיים.
לעבודות יד יש תפקיד כלכלי חברתי. כבר עכשיו אנחנו רואים שינוים גדולים במגמות הצריכה. עכשיו אנחנו קונים הכי הרבה מזון וחומרי חיטוי, קצת פחות קונים נעלים ובגדים ובמקביל ובאופן לא מפתיע אחוזי המכירות של חנויות DIY וחומרי יצירה עלו במאות אחוזים בשבועות האחרונים.
זוכרים את הסצינה מהסרט חלף עם הרוח שבו סקארלט אוהרה תפרה לעצמה שמלת קטיפה לנשף מוילונות? אז אני אומרת לכם, הטרנד חוזר. אל תמהרו לגזור מהשעמום בבידוד את הוילונות אבל זה לגמרי הזמן ללמוד סריגה, תפירה או מקרמה.
אם לדבר על מלאכת יד מעצבן את הפמיניסטיות שביננו כי המחשבה על החזרת מלאכות מגדריות נשיות, גורמת להן להתגרד, אז מלאכות יד זה לא רק סריגה ותפירה. הנדיוומן לגמרי יכול להיות המקצוע של אנשי העולם החדש. לא יודעת מה אתכם אבל אני בשבועות האחרונים הספקתי לסייד את החדר של הקטנה, לצבוע את הארון חשמל בכניסה, להדביק את הפנל במטבח, חודשים אחרי שהוא נפל ולשייף את הקיר שהתקלף מרטיבות. אני לא באמת יודעת מה עוד אני אספיק עד שהסגר יגמר אבל אני מ בטיחה לעדכן. אז אתן מוזמנות להשאיר את התפירה לגברים ואת הקדיחות לנו הנשים. לא בראש. בקיר. קדיחות בקיר.
יש מצב שזה סטרטאפ.
צחוק בצד, בואו נודה על האמת, ונקרא לילד בשמו. אנחנו כנראה נהיה יותר עניים בקרוב. אפשר לקרוא לזה אקו אקטיביזם, אבל מגמת הפחתת הצריכה, שגרטה תונברג בת ה14 מנסה כבר זמן מה להנהיג באופן מעורר הערכה והשתאות, תגיע לכל בית. לא בגלל שזה רומנטי ומהפכני אלא בעיקר כי פשוט יגמר לנו הכסף.
אנחנו נשאל את עצמנו הרבה יותר – אני באמת צריכה את זה עכשיו? וזה בהכרח יביא לצריכה מוגברת של מוצרי יד שניה. קצת פחות נזרוק. הרבה יותר נתקן.
חיינו בתקופה ארוכה של שפע מוגזם רצינו לייצר עוד ועוד ולהיות כמה שיותר יעילים, אבל בסוף הכדור התחמם, המסכים שורפים לנו את המוח והארון שלנו מתפוצץ. הצונאמי של השפע התהפך עלינו. חשבנו שהטכנולוגיה תציל אותנו אבל יש סיכוי לא רע שזאת בכלל תרופת סבתא.
שתפו אותי בדף הפייסבוק שלי עושה חשבון מה חשבתם על הפינה הפעם, אפשר להסכים ואפשר תמיד גם לא. אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות להציע לי נושאים לדיון לפעמים הבאות ולשתף אם אהבתם.
להתראות והעיקר בריאות לכולנו.
אז ככה זה נראה כשמקליטים מהבית .
פרק חדש לפינה שלי עושה חשבון. והפעם על השאלה שהכי מטרידה את כולנו – מה יהיה? קצת על העבר שיגלוש אל העתיד. והאם תרופת סבתא תציל את האנושות.
אז תורידו את האפליקציה של עושים היסטוריה לטלפון שלכם ותקשיבו לתוכנית עושים עסקים חגי גולן וממש לקראת הסוף הפינה שלי- שלי עושה חשבון. בי בינתיים.
