עצמאות 2020
הי לכולם אני שלי סבר יועצת אסטרטגית למיתוג אישי ועסקי,
ושוב אנחנו כאן בפינה – שלי עושה חשבון- והיום על יום העצמאות 2020 בימי קורונה.
עד כמה שקשה להודות בזה, נשים לא תמיד היו עצמאיות ובטח לא חופשיות. את העצמאות שלנו , קיבלנו לא לפני הרבה זמן.
זה התחיל עם הזכות לרכוש עוד בימי המקרא, שאז בכלל היינו הרכוש של אבא שלנו ואחכ הינו הרכוש של הבעל, המשיך בזכות לבחור ולהיבחר אחר כך הזכות לחינוך ועוד זכות אחת גדולה הזכות להיות אמא.
אז יש לנו הזכות להחליט באופן חופשי ובאחריות כמה ילדים אנחנו רוצות, באיזה מרווח שנים נוליד אותם, הזכות להשתמש באמצעי מניעה ואפילו הזכות להפסקת הריון. את מה שאני חושבת על הזכות הזאת ואופן מימושה בישראל נדבר בפעם אחרת.
בואו נחזור רגע למימוש זכותנו להביא ילדים לעולם.
ילדים זה שמחה אומרים לנו, נשים בישראל מצופות להיות אימהות ולמלא את היעוד הלאומי, תביאו שניים תביאו שלושה תביאו ארבעה ילדים שרים לנו. המדינה אפילו מממנת ומסייעת בטיפולי פוריות כמעט ללא הגבלה של גיל, נטייה מינית וסטטוס נישואים. מרבית עלות הטיפול ממומנת על ידי המדינה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי
אבל,
ואת זה הרגשנו כולנו בשבועות הבידוד האחרונים, אימהות בלי המשך תמיכה של המדינה אחרי הלידה בהשתתפות פעילה בגידול הילדים, אימהות פשוט יאבדו את עצמאותן.
לא מדובר על הגשמה עצמית ולא על פיתוח קריירה והגשמת חלומות, בלי תמיכת המדינה בגידול הילדים של כולנו באמצעות פעוטונים, משפחתונים, גני ילדים ובתי ספר אנחנו האימהות, המודרניות, הפמיניסטיות הקרייריסטיות, אנחנו פשוט נתקע. נאבד את עצמנו.
רויטל ויטלזון הסטנדפיסטית להורים עייפים, כמו שהיא מגדירה את עצמה,
כתבה בעמוד הפיייסבוק שלה טקסט מרגש וקצת פחות מצחיק, תרשו לי להקריא רק חלק קטן ממנו:
"התקופה הכי גרועה שלנו זה עכשיו היא אומרת
כי הוא קם בבוקר ויוצא לעבודה (צריך להודות על כך, שלא יהיה ספק)
ואני לא
כי הוא עובד ויוצר ועושה
ומתלבש ופוגש אנשים ולחוץ ועסוק
ואני פה
תקועה בטירוף הזה
בימים שלא נגמרים
מבשלת, מדיחה
מכבסת, תולה
מסדרת, מסדרת, מסדרת
מפרידה, צועקת, מפייסת
משועממת, משועממת, משועממת
מוטרדת
וכל יום בא לי להשאיר את הכל ככה ופשוט לא לעשות כלום
וכל יום בא לי לשאת לו נאום על כל מה שהיה פה היום
ולפרט את כל מה שעשיתי ועד כמה שהתאמצתי
ועד כמה שקשה לי
ולצעוק ולכעוס ולהטיח לו את הכל בפנים
אבל אני יודעת שבעומק של העומק של הקושי
עומדת העובדה הפשוטה
שזה כל כך קשה לי
כי הוא המשיך להיות הוא
ואני חדלתי מלהיות אני"
היא קיבלה על זה מאות תגובות ורגשונים אוהדים.
כשאני אומרת את זה בקול, כועסים עלי, כי נדמה שכולנו התקדמנו שנות אור ובכל הבתים יש שיוויון מוחלט בין בני הזוג והם יחדיו נושאים בנטל המשמח של גידול הילדים,
אז הבועה הזו שחלקנו חיים בה, נהדרת, אבל עדיין ברוב משקי הבית בישראל המפרנס המרכזי והעיקרי הוא הגבר. ואם תישאר לו עבודה לחזור אליה הוא יחזור. ומי יישאר בבית עם הילדים? אמא.
אי אפשר לגדל ילדים לבד בלי תמיכה. התרגלנו שאנחנו ההורים לבד בזה. שזה עלינו. אם יש סבתא שיכולה לעזור אז היא תישא בנטל יחד אתנו לפחות 3 שנים. אם לא אז נשקיע אלפי שקלים במימון מטפלות ופעוטונים ומשפחתונים. חוק חינוך חובה חינם מתחיל בישראל רק בגיל 3 .
וגם זה קרה רק ב2012. עד אז למי שלא זוכר זה היה רק מגיל 5. אני זוכרת מצוין. גידלתי ככה 3 בנות. וזה עלה לי הון תועפות.
למדינה זה דווקא עולה בזול. מדינת ישראל משקיעה בכל ילד עד גיל 3 רק 400$ בשנה. למעשה, האחריות על מערכת החינוך לגילאי 0-3 בכלל לא שייכת למשרד החינוך,אלא למשרד העבודה והרווחה. וזה לפי ההיגיון שפעוטונים הם רק בייביסיטר כדי שאנחנו ההורים נוכל לצאת לעבודה. התקציב לזה הוא כ 1.6 מילארד שקלים בשנה.
מגיל 3 עד 6 משקיעה המדינה כ 8.2 מילארד שקלים בשנה.
רק אתמול עקב לחץ בלתי מתפשר של בעלי הרשתות הקמעונאיות הגדולות בישראל התקפל משרד האוצר והבטיח שיעניק הטבות ב-6 מיליארד שקל לעסקי ענק.
בעיקר זה מרגיש שהסדר הטוב של הדברים קצת התבלבל, איך נוכל לשוב לרכוש בגדים ונעליים וקוסמטיקה ברשתות הגדולות אם לא נוכל לחזור לעבודה, מי ישמור על הילדים שלנו כשסבתא בבידוד?
עשינו דרך כל כך ארוכה כדי להגיע לאן שהגענו היום. אל תחזירו אותנו למטבח.
שתפו אותי בדף הפייסבוק שלי עושה חשבון מה חשבתם על הפינה הפעם, אפשר להסכים ואפשר תמיד גם לא.
