שלי עושה חשבון- לא מלאכיות ולא קדושות

שתפו את הפודקאסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הי לכולם אני שלי סבר יועצת אסטרטגית למיתוג אישי ועסקי, ואנחנו בפינה - שלי עושה חשבון.

שביתת העובדים הסוציאליים שהחלה ב6 ליולי הגיעה לסיומה היום. העובדים הסוציאליים ישובו לעבודתם על מנת שיוכלו להינתן:

צווי הגנה לילדים ונוער

יוכלו לערוך חקירות ילדים מתחת לגיל 14

להמשיך ולתת מענה לפניות קשישים ולניצולי שואה

לקיים ועדות להפסקת הריון

להגיש תסקירי עובדים סוציאליים לעבריינים

ולבנות תוכניות לאסירים משתחררים

נדמה שאין חולק על מצבם העגום של העובדים הסוציאלים בישראל קודם כל בואו נדייק- זה לא העובדים הסוציאליים זה העובדות הסוציאליות. 89% מכוח העבודה הזה הוא נשים.

העובדות הסוציאליות פתחו בשביתה כדי להשיג שלוש דרישות עיקריות. אחת היא תקצוב תוכנית ההגנה עליהן מפני אלימות, בהיקף של 180 מיליון שקל. השניה היא תוספת שכר של 1250 ₪  והשלישית רפורמה במבנה השכר.

כדי להבין איך יכול להיות שהגענו לזה, שעובדת סוציאלית עם 20 שנות ותק מרוויחה קצת פחות מהשכר הממוצע במשק צריך ללמוד קצת היסטוריה.

הפרופסיה הזאת נוצרה בעקבות המהפכה התעשייתית, שסבבה סביב שלושה צירים מרכזיים – משפחה חברה ותעסוקה.

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. רמת החיים עלתה אבל איתה גם יוקר המחיה. אז נוצרו המון משרות חדשות אבל איתן גם נוצרו המון עניים.

לעוני אז היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. משפחות מורחבות שחיו בחמולות או בשבטים בכפרים נהרו למרכזי הערים בזוגות או כיחידים. התמיכה המשפחתית והקהילתית נשארה מאחור. והנפגעים העיקרים היו כמובן נשים, ילדים וקשישים.

הנשים שנאלצו לצאת לעבודה קשה במפעלים כדי לא לגווע ברעב, ובמקביל להמשיך לגדל ילדים ולנהל את הבית.
ילדים קטנטנים שאולצו לסייע לכלכלת המשפחה ולעבוד בפרך בלי לרכוש השכלה בסיסית וללמוד.
קשישים שכבר לא היו בגיל העבודה, חלקם נותרו בודדים בכפרים ללא תמיכת הקהילה, ולא עברו עם המשפחה לאזורים המתועשים. ולכן נשארו מאחור ללא תמיכה וסיעוד.
ובל נשכח את הנכים, המוגבלים שכלית או גופנית שאז לא ממש נזהרו מולם בהגדרות. פשוט קראו להם מפגרים.

צדקה כבר לא הצילה ממוות וכך החלו נשים מתנדבות ממעמד בינוני , למלא את החלל שהותירה החברה. ההתנדבות הזאת הפכה למקצוע ובהדרגה המדינות השונות התחילו לקחת אחריות על האוכלוסיות החלשות והמוחלשות כחלק ממדיניות של מדינת רווחה.

הפרופסיה הסוציאלית מאז ומעולם הומצאה ובוצעה ברובה ע"י נשים  ופה מתחילה ונגמרת הבעיה.
השיטה היא אותה שיטה. גם בציבור המורות גם בציבור האחיות. הגישה הפטרונית של המדינה היא תמיד בנימת אתן מלאכיות עושות עבודת קודש, אבל תכלס לא באמת מגיע לכן להרוויח מזה.

וככה התחלנו עם ארגוני מתנדבות הפכנו את העבודה לפרופסיה אבל העובדות הסוציאליות שכחו לדרוש תשלום על העבודה. הן עדיין עובדות בהתנדבות. בפירורי משרות, מי בכלל המציא את המונח הזה רבע משרה?

ובעיקר איך יכול להיות שיש עדיין נשים שמסכימות לעבוד בתנאים האלה?

יש סיבה לזה שיש במקצוע הזה כמעט 90% נשים. אין אף גבר שאני מכירה שיסכים לעבוד בתנאים האלה.

אבל יש לי תקווה כי הדור החדש של הנשים המילניאלז, כך קוראים להן, באמת, כבר לא קונות את הבלוף.

יש למעלה מ- 1000 משרות לא מאוישות כי כבר הרבה יותר קשה למצוא אישה ששכלה בראשה שמוכנה לעבוד אבל בהתנדבות, והפער הזה רק ילך ויחמיר וכשיש ואקום הוא בסוף מתמלא, נותר רק לקוות שהוא יתמלא בדברים טובים ולא יבלע אותם לתוך חור שחור ועצוב עוד יותר.

ככל שתימשך המגפה המצב הנוכחי רק יחמיר, העוני יגדל, האלימות נגד נשים ונגד ילדים נמצאת מאז פרוץ הקורונה בעלייה מתמדת.
כבר לא מדובר על ארגוני מתנדבות אלא על מקצוע רלוונטי, מכובד חשוב מאין כמוהו בחברה שמקדשת את הפייק ניוז וחיי הזוהר של האינסטוש.

הבעיה של העובדות הסוציאליות בישראל היא לא רק בעיית שכר היא בעיית מיתוג אישי, קבוצתי, הן לא קדושות ולא מלאכיות, כלומר, הן לגמרי כן, רק כל זמן שהן ימשיכו להחזיק מיתוג הזה, ככה הן ימשיכו לא לקבל שכר הולם ראוי ורלוונטי על עבודתן.

מלאכיות וקדושות יש בדת לא בעבודה.

שתפו אותי בדף הפייסבוק שלי עושה חשבון מה חשבתם על הפינה הפעם, אפשר להסכים ואפשר תמיד גם לא. אתם ואתן מוזמנים ומוזמנות להציע לי נושאים לדיון לפעמים הבאות ולשתף אם אהבתם.

להתראות ובריאות לכולנו.

 

פודקאסטים
נוספים